ü      העלאת נושא הבטיחות לסדר היום הציבורי

ü מהחדרת המסר הבטיחותי לתודעת משתמשי הדרך

ü חיזוק עמדות קיימות (בנושאים עליהם יש הסכמה כגון: חגורות בטיחות).

ü שינוי עמדות בנושאים השנויים במחלקות. (כגון: הסכנה שבנסיעה במהירות מופרזת).

ü הנעה לפעולה של היחיד ללקיחת אחריות על התנהגותו בכביש ושינוי תרבות הנהיגה.

ü הנעה לפעולה של הגורמים העוסקים בבטיחות בדרכים להרחבת העיסוק בבטיחות בדרכים.

ü הנטיות הפסיכולוגיות שלנו – משתמשי הדרך – מונעות מאתנו לחיות בתחושה מתמדת של חרדה כאשר אנו נמצאים בכבישים. לפיכך נוצרת הכחשה "לי זה לא יקרה".

ü המציאות בכביש משדרת מסרים הפוכים ומספקת חיזוקים חיוביים להתנהגויות שליליות. לא פעם אנו חוצים כביש באור אדום ולא קורה דבר רע. אנו למדים אם כן שמשתלם לאמץ התנהגות זו גם בעתיד.

ü בציבור הישראלי רווחת ממילא הדעה כי הנהג הישראלי הוא מהגרועים בעולם. לדוגמא: במחקר שערכנו במרץ 2000 נתנו הנהגים ציון של 2.9 (מתוך 10) לנהג הישראלי בתחום הסובלנות בכביש 4.61 על בטיחות בנהיגה. כמו כן רווחת הדעה כי תנאי הנהיגה בישראל הם קשים וכי תחום הבטיחות בדרכים בארץ הוא מוזנח.

ü רוב הנהגים ( 90% - 95% עפ"י סקרים שנערכו בארץ) רואים את עצמם כנהגים טובים יותר מרוב הנהגים האחרים.

 ü הנטיות הפסיכולוגיות של הנהג גורמות להאשמת נהגים אחרים.  לעצמו, הנהג מייחס סיבות חיצוניות להתנהגות מסוימת או לא חוקית: "נאלצתי" "הגבתי" לא הייתה ברירה". לאחרים, הוא מייחס סיבות פנימיות לאותן התנהגויות : "הם לא יודעים לנהוג" , "הם תוקפניים...."

ü המינוח התקשורתי הרווח בנושא בטיחות בדרכים מעודד את הפרט להסיק כי הוא לא אחראי על התוצאות בכביש. המילה "תאונה" משדרת מקריות, דבר שקרה ללא גורם ברור. "התרחשה תאונה" , "מגפת התאונות" . 

ü הדיווח הקיים נוטה לעיתים קרובות, לנטרל את האדם כגורם להתנגשות (מכונית סטתה, משאית פגעה, שני כלי רכב התנגשו). בני האדם מתוארים כנוסעים, קורבנות פסיביים לרשעות מכוניתם, ללא אחריות וחסרי שליטה במתרחש.

ü הכבישים נתפסים כשטח הפקר ולעיתים אפילו כשדה קרב. בנוסף המינוח "מלחמה" מחזק את תפיסתו של הנהג כי הנהגים האחרים הם הבעיה ולא הנהג עצמו.

לאור זאת משתמשי הדרך מגדירים את המציאות בכביש כך – "תאונה היא תופעה מקרית, לי זה לא יקרה ואם כן אני לא אשם ולכן אני לא משנה את הרגלי הנהיגה שלי דבר המצריך ממני מאמץ". 

מערכת ההסברה מתמודדת עם האתגר כיצד לגרום לאנשים להתנהג באופן בטיחותי בכביש.

עקרונות ההסברה ודגשים עיקריים

ü הסברה אפקטיבית חייבת להיות משולבת בפעולות מניעה (אכיפה, ענישה, חינוך, פעילות קהילתית ושיפורי תשתית).

ü מיקוד המאמץ בגורמים העיקריים לתאונות .

ü חזרה רב שנתית על נושאים מרכזיים .

ü ליווי פעילות ההסברה במחקר.

ü טיפול בהתאמה למגזרים השונים (מגזר חרדי, דוברי רוסית והלא יהודי). וליתר פירוט, מדיניות ההסברה לגבי המגזרים היא נגזרת מהקמפיינים המתוקשרים במגזר הכללי. במקרים שיש צורך, על פי נתוני התאונות במגזר, מבוצע קמפיין ייעודי ובלעדי למגזר ספציפי.

העובדה שהמגזרים חשופים לאמצעי התקשורת בשפה העברית בנוסף לאמצעים הספציפיים במגזר יוצרת "אימפקט" ומכפיל כוח גדול יותר. במילים אחרות המגזרים זוכים למנה כפולה של פרסום

טקטיקות ההסברה

ü הכלי העיקרי העומד לרשות מחלקת ההסברה הוא מערך הקמפיינים הפרסומיים המלווים ומניעים מכלול שלם של פעולות תומכות נוספות. מבצע הסברה פרסומי (קמפיין) באמצעי התקשורת הוא הפלטפורמה היחידה שהוכיחה עליית מדרגה בשינוי ההתנהגות בקרב משתמשי  הדרך.

בניית קמפיין (מסע הסברה) מוצלח דורשת תכנון מקצועי וקפדני:

שלב א' – סקירת ספרות מקצועית בארץ ובעולם.
שלב ב' – ביצוע מחקר בנושא (קבוצות מיקוד, סקר עמדות ותצפיות במגזר
                הכללי, במגזר דוברי הרוסית והמגזר הלא יהודי והחרדי).
שלב ג' –  גיבוש אסטרטגיית ההסברה.
שלב ד' -  עיבוד קריאטיבי (סיסמא, ויז'ואל, תשדיר רדיו טלביזיה).
                 שלב ה' – בניית תמהיל מדיה אופטימאלי אל מול קהל המטרה של
                                 הקמפיין.
שלב ו' – מחקרי אפקטיביות במהלך ואחרי הקמפיין ולצורך הערכת הישגים
               וקבלת החלטות לעתיד. האמצעי האמין (והמקובל בעולם) להערכת
               שינוי בהתנהגות הוא סקר תצפיות. זהו אמצעי פשוט יחסית ואמין
               כאשר הוא נעשה תוך הקפדה על סטנדרטים מחקריים גבוהים.

ü שת"פ עם תחנות הרדיו – הרדיו הפך להיות שחקן מרכזי להעברת מסרים בשל יתרונותיו המובהקים: יכולת להגיע בזמן אמת לנהג ה"שבוי" מבוסס על זיכרון "הדי" הנשמר לאורך זמן במוחו של הנמען ומאפשר השמעה בתדירות גבוהה .